🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בפרשת כי תשא מבקש משה רבנו מהקדוש ברוך הוא: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ". בקשה זו מפורשת בחז"ל כשאלה עתיקת יומין: מדוע יש צדיק וטוב לו, וצדיק ורע לו? התנא דבי אליהו זוטא (פרק ו) מגלה תשובה מיוחדת ומפתיעה לשאלה זו — תשובה הנוגעת ישירות ליסוד ההודיה, ומבטיחה סגולה גדולה למי שמאמצה.
כותב התנא דבי אליהו זוטא (פרק ו, אות ג): "מיד ירד הקדוש ברוך הוא לסוף דעתו של משה, והראה לו דור דור וחכמיו, דור דור פרנסיו, דור דור נביאיו, דור דור דורשיו". ואמר לו הקדוש ברוך הוא: "הרי אתה אומר: מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו, ויש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו?" — זה פירוש "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ". וכן מפרשת הגמרא במסכת ברכות (בתחילתה) ששאלת משה "אַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבוֹדֶךָ" הכילה שאלה זו של צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו.
פירוש השאלה: אם כל הצדיקים בעולם הזה רע להם — כדי שיקבלו שכרם בעולם הבא, וכל הרשעים בעולם הזה טוב להם — כדי לאבדם מעולם הבא, היה מובן שהכול פה זמני, והעיקר הוא עולם הבא. אך מדוע יש בשני הצדדים שני אופנים — גם צדיקים שטוב להם בעולם הזה, וגם צדיקים שרע להם? זו שאלה עתיקה, שהגמרא בברכות משיבה עליה תשובה אחת: תלוי אם הצדיק הוא בן צדיק או בן רשע.
אך תנא דבי אליהו זוטא עונה תשובה אחרת ומפתיעה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "משה, אין אתה יכול לעמוד על כל מידותיי, אלא הריני מודיעך מקצת מידותיי. כשאני רואה בני אדם — אף על פי שאין בהם תהילה ושבח של תורה ומעשים טובים, לא במעשה ידיהם ולא במעשה אבותיהם — אלא רק בשביל שהן עומדין ומודין, ומברכין, ומשבחין, ומרבין תחנונים לפני, אני נזקק להם, וכופל להם מזונותיהם".
כלומר: גם כאשר לאדם אין שום זכות אחרת, אין בו תורה ומעשים טובים — אם הוא מודה, מברך ומשבח, ומרבה בתחנונים לפני ה', הקדוש ברוך הוא נזקק לו, ולא רק נותן לו את מזונותיו הרגילים — אלא כופל לו את פרנסתו. ומכאן ניתן להבין גם צד שני: אם רואים צדיק שרע לו, יתכן שאינו מספיק מודה לה' יתברך, אינו מספיק מברך ומשבח — כביכול הכול תלוי בהודיה ובשבח לה' יתברך. זוהי מתנת חינם עצומה שהעניק ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו לכל ברואיו — כך הטביע בבריאה, וכך רצונו יתברך.
כתוב במזמור "תְּהִלָּה לְדָוִד" (תהלים קמה) שקרוב ה' לכל קוראיו — יהיה מי שיהיה, ואף אם הוא רשע גמור. וממה לומדים שגם רשע? מן הפסוק בתהלים לב: "רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע, וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" — גם אם הוא רשע, אם הוא בוטח באמת בה', חסד יסובב אותו.
יש לדייק במזמור "תהלה לדוד": כל המזמור מסודר כך שבאמצע הפסוק מופיע חיבור בוי"ו — "אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ", "וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד", "בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ", "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן", "צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו" — ואילו כאן כתוב בלי וי"ו: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו". אמנם כך רצונו — להתקרב לכל קוראיו, לעשות רצון כל קוראיו — אבל יש תנאי: "לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" — דווקא באמת. ומי שקורא לה' באמת, איך אפשר שלא יודה, יברך וישבח את ה' יתברך לפני שהוא בא להתחנן ולבקש?
זהו גם דיוק נפלא נוסף בדברי אליהו הנביא זכור לטוב: לפני שמתחנן — יודע, יברך וישבח, ואז ירבה בתחנונים. ועוד ילמדנו: לא להסתפק בהודיה ובשבח בלבד, אלא צריך גם להתחנן ולבקש על נפשו ועל כל מבוקשו — כפי שלימדונו חז"ל בהרבה מקומות, "שיהא אדם מודה על שעבר וזועק על העתיד". ואפשר שיותר חשוב: כאשר בא להתחנן, יפאר את תחנוניו בשיר ושבח, קודם ואחר כך — כפי שלימדונו חז"ל בתפילת העמידה, שברכות ראשונות הן שבח, אחר כך יש את הבקשות, ובסוף שלוש אחרונות הן הודיה. כפי שכתב אחד המחברים בשירו: "יוֹדְעוּ לְךָ רַעְיוֹנַי... עַל כֵּן בְּתַחֲנוּנַי אֲפָאֵר בְּשִׁירִי" — כשהוא בא להתחנן, הוא מפאר את התחנונים בשיר ושבח וקילוס לה' יתברך.
מכאן היסוד: כמה טוב להודות לה' יתברך — שהרגיל בכך זוכה שכופלים לו פרנסתו כבר כאן בעולם הזה, ולא על חשבון העולם הבא. יהי רצון שכל אחד ואחד יקבל על עצמו להרבות בהודיה, בברכה ובשבח לפני ה' יתברך על כל הניסים והנפלאות שעשה, עושה, ויעשה עמנו.